החלטה בתיק ע"מ 2352/13

הרקע

העורר הואשם בכך שביום 25/9/13 נהג במשאית בזמן שרישיון הנהיגה שלו היה פסול, וללא פוליסת ביטוח תקפה; כשהתבקש להזדהות מסר פרטים של אדם אחר. בבית המשפט קמא הורה כב' השופט אברהם יעקב זאדה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, לאחר שמצא כי יש ראיות לכאורה לאשמתו, ויש עילת מעצר של מסוכנות ושל חשש להימלטות מן הדין. השופט הנכבד כתב בהחלטתו כי אם היו באזור מנגנוני פיקוח מתאימים על נאשמים משוחררים, ניתן היה לשקול חלופת מעצר בדמות "מעצר בית", אולם הדבר אינו אפשרי כיום.

על החלטה זו הוגש ערר ההגנה.

טיעוני הצדדים

בדיון בפניי טען הסנגור הנכבד, עו"ד גונן, כי בהליך המעצר בערכאה הראשונה נפלו מספר פגמים: בקשת המעצר הוגשה ללא סמכות, שכן היא נעשתה בשם "מדינת ישראל" ולא בשם התביעה הצבאית באזור. עומדת לעורר טענה טובה כי לא ידע שרישיון הנהיגה שלו עדיין פסול, שכן העונש לא תורגם בדיון, והסנגורית שייצגה אותו במשפטו הקודם לא הסבירה לו את זאת. מעצר במשפט תעבורה הוא עניין נדיר, ושמור כמוצא אחרון למקרים חריגים.

לא נבחנה בצורה מעמיקה חלופת מעצר שהציעה ההגנה, לרבות סכומי כסף גבוהים ביותר וערבים טובים. הסנגור תמך טענותיו בפסיקה של בית המשפט העליון בישראל, שהורתה כי בכל מקרה יש לבחון קיומה של חלופת מעצר.

התביעה התנגדה לערר בטענה, שקיימות ראיות לכאורה ועילות מעצר טובות, ואין חלופת מעצר מתאימה. העורר הודה שנהג בזמן שהוא יודע כי רישיונו פסול, מדובר בעבירה חמורה מאד, שהעונש עליה גם הוא כבד. לא רק העבירה הנוכחית אלא גם עברו של העורר מלמד על מסוכנותו, שכן הוא הורשע בעבר בשורת עבירות מסוכנות, שנבעו מבריחתו משוטרים בנהיגה פרועה. ניסיונו להתחזות לאחר מלמד על חשש ממשי כי יימלט מן הדין. התובע הציג פסקי דין של בית המשפט העליון בהם נעצרו עד תום ההליכים נאשמים בעבירות דומות, ונקבע כי ניתן לשחרר לחלופת מעצר רק אם ניתן לפקח על הנאשם בעת שהוא משוחרר. פיקוח כזה אינו אפשרי באזור. בהתייחס לטענת היעדר הסמכות הסביר התובע כי הוא בעל מינוי של תובע צבאי, ומכוח זה הגיש את כתב האישום ואת בקשת המעצר נגד העורר.

דיון והכרעה

אשר לטענת היעדר הסמכות להגיש את כתב האישום ולדון בו: אכן נראה כי נפלה טעות ברישום הצדדים הן בכתב האישום ובקשת המעצר של התביעה, והן בפרוטוקול הדיון בבית המשפט. על המסמכים הראשונים נרשם כי התובעת היא "מדינת ישראל, באמצעות משטרת ישראל", ואילו בראש פרוטוקול הדיון נרשם כי התובעת היא "משטרת ישראל". הרישום הנכון צריך להיות "התביעה הצבאית" באזור. אני מסכים עם בית המשפט קמא, ועם התובע שהופיע בפניי, כי מדובר בטעות דיונית, טכנית, שאינה מהותית ולכן ניתן לתקנה בנקל. מי שהגיש את כתב האישום היה בעל מינוי של תובע צבאי וכתב האישום הוגש לבית משפט מוסמך באזור, ונדון בפניו. לכן, הכיתוב השגוי של שם המאשימה אינו פוסל את ההליך, ואינו צריך להוביל לשינוי ההחלטה של בית המשפט קמא.

אשר לטענה, כאילו העורר לא ידע שהוא עדיין בתקופת שלילת רישיון, משום שבהליך הקודם לא תורגמה באוזניו כראוי תקופת הפסילה שנגזרה עליו: מוטב היה לולא נטענה. יש לזכור כי העורר נכח בדיון שבו נגזר עליו עונש פסילת הרישיון, וככל אדם בר-דעת צריך היה לברר מה העונש שנגזר עליו בבית המשפט. לא הובאו בפניי ראיות כלשהן כי נפל פגם בהשמעת גזר הדין בפני העורר, העורר עצמו הודה בחקירתו כי ידע שנגזר עליו עונש פסילה וכי לא נתנו לו רישיון בגלל שהוא בתקופת הפסילה, ולא די בטענה סתמית מפי הסנגור, כדי לקבוע שלא ידע שאסור לו לנהוג כעת.

מכאן לדיון במעצרו של העורר.

אין למעשה מחלוקת על כך שרישיון הנהיגה של העורר נשלל בפסק דין של בית המשפט הצבאי באזור, וכי נעצר בעת שנהג במשאית במהלך תקופת השלילה. לכן, בצדק  הסכים הסנגור הנכבד כי יש תשתית ראייתית מספקת לשלב זה.

לאור אופיין של מרבית עבירות התעבורה, שהן עבירות של פגיעה בסדר הטוב ונעדרות כוונה פלילית חמורה, מעצר עד תום ההליכים של נאשמים בעבירות תעבורה הוא חריג ולא כלל. גם כשנאשם עובר עבירת תעבורה מסוכנת, יש לשקול חלופת מעצר בטרם יורה בית המשפט על מעצר עד תום ההליכים. עם זאת, כפי שמלמדת הפסיקה, במקרים המתאימים אין להימנע גם ממעצרו של נהג מסוכן, או כזה שאין לתת בו אמון כי יתייצב להליכי המשפט.

על מסוכנותו של נהג אפשר ללמוד או מן המעשה שבגינו הוא עומד כעת לדין או משילוב המעשה עם עברו הפלילי או עם נסיבות אחרות שמלמדות על מידת הסיכון שהוא גורם. (ראה לדוגמה בש"פ 2173/12 ג'מאל אל ג'ניני, שם מציין כב' השופט זילברטל כי בתוך 4 שנים המבקש הורשע בבית משפט ורישיונו נפסל מנהלית בידי קצין משטרה בשל שתי תאונות דרכים עם נפגעים, ומכאן הסיק כי מדובר באדם מסוכן).

אשר למעצר העורר, דומני כי אפילו הסנגור המלומד לא חלק על כך שקיימת עילת מעצר במקרה זה, הן בשל הסיכון הנשקף מן העורר והן בשל החשש שמא העורר ינסה לחמוק מן הדין ומן ההליך השיפוטי. כל שיש לבחון הוא, האם ניתן להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר.

הסנגור טוען, כי במקרה זה, מלבד העבירה של נהיגה בעת פסילה, לא עבר העורר עבירה מסוכנת כשלעצמה, לא נגרמה תאונת דרכים ואיש לא נפגע, ולכן אפשר להסתפק בחלופת מעצר. כאמור, הוא סמך טיעוניו על בש"פ 6339/03 מ"י נ' חושיה מחמוד (פורסם בנבו, 11/7/2003), אם כי שם לא דובר בעבירות של נהיגה בזמן פסילת רישיון, אלא בעבירות התפרצות וגניבה, תקיפת שוטר ושהייה לא חוקית בישראל. אכן, הכלל שלפיו יש לחפש חלופת מעצר לפני שמורים על מעצר עד תום ההליכים הוא נכון במרבית המקרים, אך הסנגור לא הביא בפניי תקדים כלשהו למקרה שבו שוחרר ממעצר נהג מסוכן בעל עבר בעייתי, שנאשם בנהיגה בזמן פסילת רישיון, בנסיבות הדומות למקרה זה.

לעומתו, השכיל התובע המלומד להציג מספר החלטות של בית משפט זה ושל בית המשפט העליון, שבהן נעצרו  עד תום ההליכים נאשמים בעבירות תעבורה דומות (ראה ע"מ 2314/13 בסאם עראערה; בש"פ 8495/08 חאפז טבאש נ' מ"י (פורסם בתקדין, 26/10/2008) - שם העורר נהג בשכרות בזמן פסילה וגם ניסה להתחזות כאחיו, ונעצר עד תום ההליכים; בש"פ 6373/09 עלי אבו גאנם נ' מ"י (פורסם בתקדין, 19/8/2009); 8495/08; בש"פ 2173/12 ג'מאל אל ג'ניני נ' מ"י (פורסם בתקדין, 22/3/2013).

כפי שטען התובע, והסנגור לא חלק על כך, העורר הורשע בעבר בנהיגה פרועה ומסוכנת - שכללה עקיפות מסוכנות, חציית קו הפרדה רצוף, וגרימת תאונה - תוך כדי בריחה מן המשטרה. במשפט תעבורה אחר לא התייצב העורר לדיון, והורשע בהיעדרו בנהיגה בזמן פסילה. שילוב נסיבות זה, עם נהיגתו החוזרת של העורר בזמן פסילה - והפעם נהג במשאית שמאחוריה גרור, בלא רישיון מתאים לכך - מלמדים על אדם שמתעלם מן החוק ומהחלטות בתי המשפט, ועושה בכביש ככל העולה על רוחו. עונשי מאסר בפועל ועונשים מותנים לא מרתיעים אותו, עונשי פסילת רישיון לא גורמים לו לחדול מלנהוג פעם אחר פעם, הוא לא ממהר להתייצב למשפט, ומוכן לעשות כל דבר - לרבות בריחה פרועה מן המשטרה והתחזות לאדם אחר - כדי לחמוק מעונש.

אמנם לא ירדתי לסוף דעתו של בית המשפט קמא, כשכתב כי מעצר בית אינו "חלופה אפשרית במקומותינו", שהרי שחרור ל"מעצר בית" הוא צעד שננקט לא אחת גם בפסיקת בתי המשפט באזור. אך הדבר מחייב מתן אמון בנאשם ובמי שנקבע לפקח על שהייתו בביתו כי יקיים את התחייבותו להימנע מעבירה ויתייצב למשפטו במועד. במקרה זה, לאור נסיבותיו, אין לתת אמון מספיק בעורר, כי דווקא הפעם יציית להוראות בית המשפט. לכן לא טעה בית המשפט קמא כשקבע, כי אין חלופת מעצר שבכוחה להסיר את הסיכון הנשקף מן העורר; לא את החשש שישוב להתעלם מהחלטות בית המשפט וינהג ללא רישיון, לא את החשש שישוב לנהוג ברכב שאינו מורשה לנהוג בו, ולא את החשש שלא יתייצב למשפטו.